אז אדע שניצחנו

נאמנים למסורת היהודית לפיה במוצאי יום הכיפורים נהוג לתקוע יתד ראשון לסוכה אנחנו

מצטיידים בדגל ישראל במוצאי חג הפסח. 

אנחנו

בני אומת ישראל

שיש לה בסיס, זיקה ושורש בדת היהודית שהרי אילולי כל זה לא היינו כאן, אבל להבדיל

ישראלי איננו רק מי שנולד כאן כישראלי וגם לא רק מי שהגיע לכאן כשאימו יהודיה, אלא כל מי שבנסיבות מסויימות היה יכול מישהו להעלות אותו ביום מן הימים על קרון רכבת

ולשלחו מקצה אחד של היבשת אל קצה השני, עד ליעדה הסופי, בגיהנום, ביער אפוף עשן מתקתק וגופות הזרוקות בתעלה לצד המסילה המתקרבת לתחנה האחרונה, בלא שיצטרך אפילו להחליף רכבת, בלא שיצטרך אפילו לרכוש כרטיס. 

ישראלי איננו רק מי שנולד בישראל, או הגיע לכאן והתאזרח כחוק, ישראלי הוא כל מי שנולד כאן ואיננו מתכוון ללכת לשום מקום, וגם כל מי שנולד כאן וחולם לעזוב, אבל כשהוא הולך מכאן הוא רק רוצה לחזור, וגם כל מי שהלך כבר ועוד מתכוון לחזור, וגם כל מי שהלך ולא יחזור אבל מקווה שילדיו יחזרו, וגם כל מי שהלך מכאן ומגדל שם את ילדיו, אבל כשהם חוזרים הוא שמח שהגיעו ליעדן הסופי של ספינת המעפילים שלא יצאו מעולם לדרכן בזמן מן היבשת הארורה. של כל ספינות המעפילים שמעולם לא הפליגו כשעוד אפשר היה, לקריאתו של ז׳בוטינסקי שזעק בזמן. שלא הציפו את הים התיכון ואת כל האוקיאנוסים שבעולם, כמו סירותיהם של נמלטי היבשת השחורה בימינו. 

ישראלי הוא לא רק מי שנולד כיהודי או גויר כהלכה. ישראלי הוא גם מי שקשר גורלו בגורלנו, שפתו בשפתנו, ספריו בסופרינו, חגיו בחגינו, ילדיו בילדינו, כפי שאנו כל כך רצינו לקשור גורלנו בגורל בניה של היבשת הארורה. 

סבינו לחמו בשבילה ושפכו דמם והצטיידו בצלב הברזל לאות הזדהות וגאווה על הקרבתם, וצלב הברזל ההוא שורף בי בחזה כברזל מלובן, כפי ששורף בי מראה תליון הצלב הקטן על צווארם של בני המיעוט הישראלי-ערבי-נוצרי החיים בקרבנו כאומרים לנו: למרות המבטא אנחנו לא האויב שלכם, איתנו אין לכם עניין. 

ילדיי. אתם הדור הרביעי. 

לבניכם כבר לא תהיה סבתא הזוכרת, המספרת, או נושאת איתה את זוועתה. 

עבורם, יהיה הסיפור הזה דומה לפרעות חמלניצקי, גזרות ת"ח ות"ט, גזירות פרעה או לבן הארמי. כפי שאנחנו מספרים כל שנה בהגדה של פסח, שפרעה גזר רק על הזכרים ואילו לבן רצה לגזור על הכל…

אבל הזיכרון מעומעם ביומיום.

המשימה של סבי וסבתי הייתה למסור את נפשם בעבור דורנו. המשימה של הוריי הייתה להיות טייסים טובים יותר, לבנות טילים מדויקים יותר, מערכות מודיעין חכמות יותר. 

המשימה שלי הייתה להביא לעולם תוצרי חדשנות, שיהפכו אותנו לשותפים ראויים למקום בשורה הראשונה של המעצמות בעולם, לעם ככל העמים, ולגדל אתכם לגדל ילדים שיהיו ישראלים שווים בין שווים במדינה מערבית מתוקנת שהיא גם מדינת לאום וגם בית ראוי לכל אזרחיה, ונכדים שהמשימה שלהם תהיה לחתום הסכם ״שלום תמורת שלום״ עם האויב האחרון שעדיין לא הניח את הנשק והסכים לוותר על נרטיב השיבה. 

אז אדע שניצחנו. 

אז אדע ששרדנו. 

אז אדע שיצאנו ממצרים, הגענו ליום העצמאות, וגם עברנו בשלום את יום השואה שבדרך.

משנה לשנה זה נראה יותר רחוק.

משנה לשנה זה נעשה יותר כואב. 

משנה לשנה זה נעשה יותר קשה. 

משנה לשנה זה רק הולך ומתגבר. 

מה עשית לי, סבתא?